החלטה בתיק ת"א 20904-05-12

בקשה למתן צו מניעה זמני שתכליתו מניעת עבודות בניה ומטרדי רעש במקרקעי משיבה 1. ברקע הבקשה שימוש שעושים בעלי-הדין בנכסי מקרקעין המצויים בשכנות זה לזה.

א.   הבקשה והצדדים לה

1.   המבקשת ומשיבה 1 (להלן המשיבה), שתיהן חברות פרטיות, מחזיקות בנכסי מקרקעין באזור התעשיה אור-עקיבא, בתחומיו של גוש 10202 (להלן המקרקעין); זכויותיהן במקרקעין הן זכויות חכירה ממינהל מקרקעי ישראל (להלן המינהל). משיב 2 (להלן המשיב) הוא מנהל המשיבה.

המבקשת זכאית להירשם כבעלת זכויות החכירה במגרשים הידועים במספרים 26, 28 ו-29 בשלמותם ובחלק מסוים במגרש 27 הידוע כמגרש 27/2. מנגד זכאית המשיבה להירשם כבעלת זכויות החכירה במגרש הידוע במספר 25 בשלמות ובחלק מסוים במגרש 27 הידוע כמגרש 27/1. למגרשיהם של בעלי-הדין גבול משותף (להלן גבול המגרשים).

חלוקה זו של המקרקעין בין הצדדים תואמת תוספת לחוזה מיום 22.1.2007 שנערכה בין המבקשת, המשיבה והמינהל, והיא אינה שנויה במחלוקת [ראו סע' 12-11 לתצהיר מר מרדכי חן מטעם המבקשת, מ/1, וסע' 3-2 לתצהירו של המשיב, נ/1].

2.   במגרשי המבקשת הוקמו שלושה מבנים להשכרה. בפועל הם מושכרים לעסקים שונים, ביניהם משרדים וחברות העוסקות בפיתוח וייצור מוצרי ביוטכנולוגיה והיי-טק. במגרשי המשיבה פועל עסק לממכר של חומרי בניין ואחסנתם [סע' 14-13 ל- מ/1; סע' 5-4 ל- נ/1; עמ' 12 לפרוטוקול].

המחלוקת שהולידה הליך זה ועימו הבקשה דנן נסבה על שימוש המשיבה במגרשיה הגובלים במגרשי המבקשת. בקליפת אגוז טענה המבקשת שהמשיבה החלה מבצעת במגרשיה עבודות בניה שלא כחוק שאין היתר בניה בצידן ושהוצאתן לפועל מהווה הפרתו של הסכם שנחתם בין הצדדים זה מכבר, בפברואר 2007 (להלן ההסכם). המבקשת עתרה למתן סעד זמני שימנע את עבודות הבניה, כמו גם מטרדי רעש שמקורם במגרשי המשיבה ואשר נוצרו בהם לאחר שנתגלע הסכסוך שנסב על עבודות הבניה ובתכוף קודם להגשת הבקשה. 

במקביל הגישה המבקשת תביעה למתן צווי עשה ומניעה קבועים שיורו על הפסקת הבניה ומטרדי רעש, כמו גם על הסרת בניה שבוצעה בתכוף קודם להגשת ההליך. עוד עתרה המבקשת להתיר לה לפצל את סעדיה.

3.   ביום 11.5.2012 ניתן צו ארעי לפי הבקשה במעמד צד אחד. נוכח התנגדות המשיבים למתן הצו הזמני התקיים דיון במעמד הצדדים ביום 21.6.2012, במהלכו נחקרו המצהיר מטעם המבקשת והמשיב שנתן תצהיר מטעם המשיבים.

ב.   דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהן, שמעתי את עדות המצהירים מטעם הצדדים ונתתי דעתי לטיעוני בעלי-הדין בסיכומיהם מצאתי שיש להותיר את הצו הארעי על מכונו. להלן יובאו הטעמים לכך. כל האמור להלן הינו לכאורה בלבד, בהתאם לשלב הדיוני של הבירור.

1.      כללי

אין אחידות בין מטרתם ואופן פעולתם של הסעדים הזמניים השונים. חלקם נועדו למנוע את סיכול ההליך או להבטיח את ביצועו של פסק-הדין שיינתן בסיומו. סעדים אחרים נועדו למנוע שינוי במצב זכויותיהם של הצדדים ולשמר את הסטטוס-קוו הקיים עד שייתם בירור ההליך. בתורת הצווים הזמניים מושלת כיום בכיפה הנטיה להשקיף על סעד זמני לא באופן פורמאלי וצר אלא מתוך נקודת מבט רחבה, כאמצעי שנועד לגשר בין האינטרסים של בעלי-הדין בתקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין [שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 189 (מהדורה שנייה, 2008)].

צו זמני אינו ניתן לאחר בירור מלא של זכויות הצדדים ועל-יסוד מסכת ראייתית שלמה אלא בהסתמך על ראיות חלקיות ובטרם התברר הסכסוך לגופו [רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 799 (1997)]. לעתים קרובות יש בצו זמני שניתן, או שנמנע, כדי להשפיע על תוצאות ההליך עוד בטרם הוחל הבירור לגופו. לפיכך, וביתר שאת מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לערוך איזון זהיר וקפדני בין זכויותיהם הלכאוריות של בעלי-הדין בגדרו של שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט לעת מתן החלטה בבקשה לסעד זמני [עניין מרגליות]. 

מתן תוקף ומשמעות לדברים הללו מחייב הקפדה על התקיימות תנאיה של תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי. בתוך כך מוטל על מבקש הסעד להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה באמתחתו ( התנאי של הוכחת זכות לכאורה). עוד עליו להראות שהנזק שייגרם לו אם לא ינתן הסעד הזמני יעלה על הנזק שייגרם לצד שכנגד אם ינתן הסעד ( שיקול מאזן הנוחות). אף שבין התנאי של הוכחת זכות לכאורה לבין שיקול מאזן הנוחות מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות' נדרש מבקש הסעד לעמוד ברף שכנוע מינימלי בנוגע לכל אחד מהתנאים הללו בנפרד [רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (טרם פורסם, 6.6.2006)].  

כפי שיובהר להלן, המבקשת עמדה בנטל הן בכל הקשור להוכחת זכות לכאורה והן מן ההיבט של מאזן הנוחיות.

2.      הוכחת זכות לכאורה

(א)  אין חולק על כך שהמשיבה החלה בביצוע עבודות בניה הכוללות גם הקמת עגורן זמן קצר טרם הגשת הבקשה שלפני, בגבול המגרשים או בסמוך אליו [עמ' 10-9 לפרוטוקול]. לשיטתה של המשיבה מדובר בהקמה מחדש של עגורן קודם שהיה במקום ופורק על-ידה. המשיבה לא הראתה, לכאורה ולעת הזו, שעומדת לה זכות להקים את העגורן ולבצע את עבודות הבניה הנלוות לכך. מן העבר האחר הראתה המבקשת ברמה הנדרשת של הבאת ראיות לכאורה שהיא זכאית למנוע את הקמת העגורן ואת ביצוע העבודות הכרוכות בכך (להלן יחדיו העבודות).

בסופו של יום אין חולק על כך שאין באמתחתן של המשיבות היתר בניה עדכני ותקף שיאפשר להן את ביצוע העבודות הנדונות כאן. היפוכו של דבר הוא הנכון; ביום 7.5.2012 ניתן על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה צו מנהלי להפסקת עבודות הבניה [נספח 6 ל- מ/1; להלן הצו המנהלי]. מקובלת עלי טענת המבקשת כי מתן הצו המנהלי אינו עולה בקנה אחד עם טענת המשיבים כי מצד דיני התכנון והבניה הם רשאים לבצע את העבודות. עוד מקובלת עלי טענת המבקשת כי היתר בניה שניתן לעגורן שהיה קיים במגרשי המשיבה בעבר ופורק פקע זה מכבר ושוב אינו בתוקף, באופן שהוא אינו עשוי לחול על הקמת עגורן אחר שבהקמתו מעוניינת המשיב כעת [ראו נספחי תגובת המשיבים].